האקדמיה ליהדות

פארק אתרים מפת האתר דווח על הפרה ממשק ניהול
א המהפכה
כל הידוע לנו על המחשבה הישראלית מאז היותה מוכיח את התרחשות מהפיכה הרעיונית שבמתן תורה עוד קודם לכן
עמוד הביתמי אנחנוהתייחסות לבקורתשאלות ותשובותהפורוםיהדות וחיים מודרניים - מבוא1 - מציאות האלהים2 - בריאת העולם3 - גיל העולם4 - ההיסטוריה של האנושות5 - נבואה וניסים6 - נשמה או אורגניזם7 - מצוות, לשם מה?8 - מוסר ומשפט9 - "אני חושב"10 - התרבות המערביתתורה משמים פרקי פתיחה1 - עדויות לאמונה2 - עדויות למתן תורה3 - התורה והנביאים4 - סדר כתיבת התנ"ך5 - אותנטיות ס' הנביאים6 - רצף היסטורי7 - רצף של עדויות8 - הצלבת עדויות9 - המצוות עדות חיה10 - העברית מלמדת היסטוריה11 - חתימת התנ"ך12 - התיתכן עריכה בתורה13 - עדויות ארכיאולוגיותהנבואה, פרקי מבוא2- ישראל בהיסטוריה3 - ההתגשמות4 - התורה וההיסטוריה5 - נבואות הנביאים3 - לדרכה של תושבע"פ4 - תושבע"פ לאורך הדורותבקורת המקרא - מבוא1 - כרעי התרנגולת של הבקורת2 - יסודות הבקורת הקלאסית3- פרקי בקורת על הבקורת4 - סוגיות בבקורת המקראפרשיות השבוע"דעת אמת"???בקורת ספריםפירושים לאגדות חז"לאבותינויצירת קשר


מה הנושא הבוער עבור ה"אקדמיה ליהדות"
 אמיתות התורה
 האם המצוות רלבנטיות
 הציבור החרדי
 מיסטיקה






א כיבוש הארץ

  5) ספרי הנביאים נכתבו בזמן המאורעות

לפי המסופר ביהושע שופטים ושמואל, עלו ישראל כעם אחד ומאוחד מן המדבר במחנה צבאי אחד תחת פיקוד של מצביא אחד, כשבידם צווי על החרמת כל הכנענים והשמדתם, וכן נבואה כי ירשו את כל הארץ. ואכן העם הוריש את רוב ערי הכנעני וחילק אותם בין השבטים בגורל. עובדה זו מוכיחה על כך שהעם היה עם אחד בעל תורה אחת ומגמה אחת, ומיום היותו היה במלחמה חסרת פשרות עם הכנעני ותרבותו.

אם נוכיח שספרי נביאים ראשונים נכתבו בזמן המאורעות, ולא נכנסו בהם הוספות בימי נביאים אחרונים, תקויים לנו עדות זו על ההיסטוריה של נ"ר, שמוכיחה ללא ספק על מתן תורה שקדם לה.

אידיאת כבוש אחת

כל המקורות מספרים על יחסי עם וקירבה בין כל שבטי ישראל, למרות היות השבטים נפרדים, השבטים שבעבר הירדן לא חברו לעמון ומואב, והפיצול בין אפרים ליהודה שהיה מאז ומעולם, (וגם בימי האיחוד המועטים לא היה איחוד אמיתי), לא פיצל את העם ואת רוחו. העם היה עם אחד בעל שותפות לאומית גזעית ממדרגה ראשונה, הקיימת בלב העם גם לאחר גלות ממלכת אפרים.

שני חלקי המנשה אינם בשום אופן כנוי שנוצר בתקופת ישוב הארץ, שכן המרחק ביניהם לא נתן שום אפשרות לכך, זו עובדה היסטורית של שבט קדום אחד שהתפצל לשנים. כך גם הספור על בכורתו של ראובן המובא לאורך כל התורה. (למן הישוב בארץ ראובן היה שבט דל שישב בעבר הירדן ולא תפס שום מקום בקורות העם). בנימין נחשב כאחיו של יוסף למרות שבינו ובין אפרים או מנשה אין שום חיבור טופוגרפי או מציאותי, וכן הדבר בהקשר ל'בית יוסף' עצמו הכולל את אפרים ושני חלקי מנשה יחדיו בלי כל קשר נראה לעין. ללוי לא היתה נחלה והוא לא היה אמור להפוך לשבט מתוך המציאות הזו. כל החלוקה לשנים עשר שבטים הפותחת בתורה וממשיכה בכל ספרי הנביאים (יב' לחמי הפנים, יב' אבנים בחשן ועליהם מפותחות שמות השבטים, גם בספר מלכים אליהו מעמיד מזבח עם שנים עשר אבנים כנגד שבטי ישראל, עד נחמיה המזכיר יב' שבטים) אין לה שום יסוד למן תקופת ההתנחלות. כבר בשירת דבורה אין אנו מוצאים את יוסף אלא את אפרים ומכיר, בתקופת שלמה מנשה נחלק לשני נציבויות שונות. אין ספק שחלוקת השבטים מקורה בתקופה שלפני ההתנחלות.

גם עובדת הגבולות של הארץ המובטחת, מעידים כפי שנזכר לעיל במקומו (פרק 3 "האופק המדיני"), כי המדובר בתכנית והבטחה שהובטחה מראש, אך מעולם לא היתה לתכנית זו אחיזה במציאות או בתקוות המשיחיות שהובעו בנביאים, ובתקופת השופטים היה בודאי חסר טעם לצפות לתכנית שכזו. בני ישראל נכנסו לארץ אם כן, כעם אחד, בעל תכנית אחת.

ספר יהושע המציג את הכיבוש ככיבוש כל הארץ, ו"לא נפל דבר מכל אשר דבר ה', הכל בא", הוא בעל כרחינו קדום משופטים, ותופס את המלחמה הראשונית שנטעה שרשים בכל קצוי הארץ, ככיבוש הגדול המובטח בתורה, ולא נותר אלא לנקות את הנחלות מן השאריות, דבר שהיה צפוי לקרות תוך שנים מעטות, לו נשארו בני ישראל מאוחדים ועשו זאת (ולו לא היו חלק גדול מן העם יושבים בעבר הירדן). ספר יהושע כולו אופטימי, הוא רואה כי "הכל בא", הגויים הנשארים "אנכי אורישם מפני בני ישראל, רק הפילם לפני בני ישראל בנחלה" (יג ו), ודברים אלו לא יכלו להיתכתב בתקופת השופטים, זו המתוארת בספר שופטים.

שופטים פרק א' איננו יודע עדיין את הכבוש הפלשתי, והכנעני הוא היושב בשפלה (פסוק ט) ובעצם נחלת יהודה כוללת את כל ארץ פלשתים, וכן כיבוש עזה אשקלון ועקרון היה מידי הכנענים (פסוק יח), וכן דן נלחץ מן הכנעני, ולא מן הפלשתי שישב מאוחר יותר תחת נחלת דן. זהו באמת הפרק הקדום מכל ספר שופטים העוסק רבות במלחמה עם הפלשתים. נחלת דן מתוארת בו בדרום, עוד לפני מעבר דן לצפון (שופטים יז יח, וכבר בשירת דבורה ה יז הוא מתואר שם). זהו אות ברור לעתיקות הרשימות האלו וקדמותם. פרק זה מצפה לכיבוש הארץ כולה כפי שהובטח בתורה, בלי שום קשר למציאות, אשר לא הוריש את צידון וכו' וכו'.

ובפרק הזה מסופר כי גם שבטי הצפון נכנסו מעבר הירדן, (כמתואר בתורה), ומלחמת הכבוש היתה תוך עזרה הדדית, יהודה ובני לוייתו כבשו את הארץ מצפון לדרום (בזק, ירושלים, ההר, הנגב, השפלה). ובני קיני עלו מיריחו והתישבו בדרום.

מעצם המנין של המקומות שהשבטים "לא הורישו" יש ללמוד שהיתה תכנית הורשה לאומית, וכל פיסת ארץ שלא נכבשה היתה חריגה ממנה[1]. וכך עולה מסיכום מקומות הישוב והמקומות ש'לא הורישו' דמותה של הארץ כולה. כיבוש מקיף של הארץ כולה כולל בהכרח החרמת כל הכנעני, וזוהי אם כן השאיפה הקדומה, שאין מקורה במציאות, אלא היא מקורה של המציאות.

ספר שופטים פותח כי השבטים נלחמים כל אחד "בגורלו" - התכנית הלאומית. זוהי אבחנה כללית וברורה, כפי שמודה גם אהרוני מבלי משים: "בתקופה הישראלית שוב לא התיצבה עיר אחת בדד במערכה וכמעט שאין אנו שומעים בתקופה זו על מצור על ישובים אלא על אזעקת חילות השבטים בעתות סכנה" (הארכיאולוגיה של א"י עמ' 85).

ועובדה מפליאה היא כי אין אף רמז בשום מקום על מלחמה כל שהיא בין שני שבטים ישראלים על פיסת קרקע, (למרות שאנו יודעים על ריב אפרים עם גדעון, מלחמת גדעון עם אנשי סוכות ופנואל, מלחמת יפתח עם אפרים, אבימלך עם בעלי שכם, המלחמה על גבעת בנימין), לא היה מעבר מנחלה לנחלה, ולא מלחמה על נחלה, היתה רק תכנית אחת ראשונית.

שירת דבורה שרה על "ישראל" "עם ה'". יש "פורעי פרעות בישראל", "התנדבות העם", - מקביל ל"צאת ה' משדה אדום", דבורה "אם בישראל", והנלחמים הם עם ה', השבטים באים "לעזרת ה'", והמלחמה היא "מלחמה בין אויבי ה' ואוהביו". וזהו סימן גדול על הראיה של כל השבטים כעם אחד הנלחם יחדיו. ("יש למלחמת דבורה אופי ברור של מלחמת עם ולא של מלחמת שבטים בודדים" (אנצ"ע ערך דבורה הנביאה)). ורק העובדה כי דבורה שישבה בהר אפרים - מרחק עצום ממוקד המלחמה, והתחברותה עם ברק מקדש נפתלי שהוא צפוני ביותר למוקד המלחמה, מראה כי יש כאן ענין של העם כולו.

עצם העיסוק המתמיד במקומות שלא הורישו, רק בהם נזכרות מלחמות או זכר לכנעני, ולא בשום מקום אחר, מלמד על חלוקה ברורה היסטורית ומציאותית בין מקומות שנכבשו למקומות שלא נכבשו. המקומות שנכבשו נתפסו כישראלים ומוחרמים מכנענים, ובאמת מקומות אלו כוללים את גבולות הארץ במציאות מדן ועד באר שבע. (לפני כיבושי דוד)[2].

בתקופת דבורה הכנעני היושב בעמק לא היה ניתן להורשה כי רכב ברזל לו, אך מכאן ואילך אין הוא גורם מדיני בעל משמעות, בימי ירובעל הישראלים נלחמים בעמק יזרעאל עם מדין ועמלק (שופטים ז תהלים פג), והכנענים נעלמים מהמפה, שאול נלחם עם הפלשתים בעמק יזרעאל, בשונם, אפק, יזרעאל, בית שאן, גלבוע, אך הכנענים אינם קיימים. הפלשתים התישבו בערים אלו לאחר נצחונם. גם דוד לא נלחם בשום גורם כנעני מלבד כיבוש יבוס הנודע, וכיבוש גזר ע"י שלמה. כל זה מלמד כי העמק נכבש מידי הכנענים כבר בתקופת דבורה, ומאז היה לישראלי[3], זו היתה מלחמת כבוש ולא מלחמת התשה. אבנר ממליך את איש בושת גם על העמק (ש"ב ב ט), שבטי ישראל בימי דוד ישבו "מדן ועד באר שבע" חוץ מערי החוי והכנעני בקצה הצפון (ש"ב כד ב, ז). אם כן, גם הרשימה המספרת כי לא הורישו את יושבי העמק, נכתבה לפני תקופת דבורה, שלאחריה היה העמק ישראלי.

לא נזכרת שום מלחמה בכנענים בתקופת השופטים לבד ממלחמת דבורה וברק שהיא כאמור היתה מלחמת כבוש, אין שום מלחמה פנימית עם הכנעני לאחר תקופת יהושע. עתניאל נלחם עם ארם נהרים, אהוד עם מואב עמון ועמלק, שמגר עם פלשתים, גדעון עם מדין עמלק ובני קדם, הרוצצים לישראל הם פלשתים ובני עמון צידון עמלק ומעון (י ז ב) יפתח נלחם עם בני עמון, שמשון נלחם עם פלשתים, שאול ודוד נלחמים עם עמון מואב פלשתים ארם אדום ועמלק. אך לא שמענו מעולם על חזית כנענית פנימית, לא פריקת עול ישראל, לא שתוף פעולה עם אויב מחוץ, לא מרי, ולא התקוממות, אפילו כשהיו מלחמות בין שבטי ישראל (ראה לעיל) לא נזכרו הכנענים ועמדתם, הכנענים פשוט אינם למן סוף ימי יהושע. והשרידים המצויינים בשמם ובמקומותיהם - הם שייכים לאותם המקומות שנמנו כגרעונות הורשה כבר במות יהושע: ירושלים, גזר, גבעון, עמק יזרעאל. אימתי נעשתה כל הארץ ישראלית? אך ורק בתקופת יהושע.

הכיבוש של מרכז הארץ והגוש העיקרי מידי הכנעני, שהיה בעצם הפיכת הארץ מארץ כנען לארץ ישראל, מחייב פעולה של כל או רוב השבטים יחדיו, הפיכה שכזו אינה קורה במקרה, ואין לה שום תקדים בהיסטוריה.

בכל מלחמות הכיבוש ללא יוצא מן הכלל לא מוזכרת מלחמת התקפה של הכנענים, אין אלא מלחמות התגוננות מפני הישראלים. ולו היו היהודים מהגרים לארץ ומשתלבים בה, בודאי היינו מוצאים לפחות מקור אחד היכול לספר על שימה למס או נסיון שימה למס של ישראלים בידי כנענים, אך כל זה לא היה.

הסבה שאחרי מות יהושע לא עמד שום יורש, מראה כי היתה רגיעה לאחר מותו, נחלה מכובדת נכבשה לכל שבט, והעם התישב תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא מיהר לכבוש את ה"גויים הנשארים", שבודאי אז לא הזיקו מתוך פחד ומורא שנפל עליהם מחמת הכיבוש הכללי[4]. המלחמות לא החלו עם מות יהושע, אלא תקופה לאחר מותו, ואז כבר נפרדה הברית הצבאית. השופטים אינם כובשים ובשום מקום לא נזכר כיבושים שלהם, משום שהם באו לאחר הכיבוש.

אך לו היתה התערות בין ישראלים לכנענים, היו משתלבות קבוצות ישראליות בין הערים הכנעניות, ולשם הקמת מלוכה ישראלית היתה צריכה לקום מלחמה עמם. העובדה כי עד שאול לא היו מלכויות קטנות, ובשאול נוצרה בבת אחת מלכות כללית מוכיחה כי העם היה כולו עם אחד, כי כיצד משתלטת מלוכה בן לילה על קבוצות רבות שאינם עם? גם גדעון אמר לא אני אמשול בכם ולא בני ימשול בכם ה' ימשל בכם, אבל היה מושל בפועל, אין זו אלא הסתייגות. שופטים א מספר על אספת בני ישראל אחרי מות יהושע, וכן זקני ישראל התקבצו אל שמואל (ש"א ח ד), גם דוד מקבל את המלוכה מאת זקני ישראל (ש"א ל כו - לא). אבשלום מחכה להחלטת זקני העם (ש"ב יט י) וכן חלוקת המלוכה בימי רחבעם ע"פ קהל ישראל (מ"א יב), לא היו שום מלכויות של שבטים, המלוכה קמה בבת אחת והקיפה את כל השבטים, האחדות בראה את המלוכה ולא להיפך.

כל הנתונים האלו, והיעדר שום רמז לנתון שונה מוכיחים כי העם כולו הגיע מן המדבר כעם אחד, כשתורה אחת בידו, והיא מצווה להשמיד את כל הכנעני. וכן שהמדובר בעם שלם שבכחו להוריש ארץ על יושביה ועריה הבצורות, ולא בטפטופים של מהגרים.

  • ü "פרשת כיבוש הארץ מתוארת במקרא כמעשה מושלם ואחיד בשני שלבים עיקריים.. פרשיות אלה ובעיקר ס' יהושע בשלמותו הן חטיבות אחידות ומושלמות, מלאכת מחשבת של היסטוריוגרף אמן, שטווה וארג יריעה מחושבת ושלמה עד להפליא, הגיונית ומסתברת, הן מבחינת השתלשלות המעשים והן מבחינת תיאומה לפרטים טופוגרפים ואסטרטגיים". (אנצ"מ ער כיבוש הארץ).

רשימת הגבולות ביהושע מוכיחה על עצמה כי נגתבה בזמן הכיבוש ממש:

  • ü "הגבול המערבי של נחלת מנשה לא פורט, מאותה סבה: לפי שלא נגמר הכיבוש בשטחי השרון המיוערים, יש כאן תיאור סתמי, כגון: ויהיו תוצאותיו הימה (יז ט), או: ילך הגבול ימה נחל קנה והיו תוצאותיו הימה (טז ח) לעומת זאת מתואר בפרוטרוט הגבול בין מנשה ואפרים בחלרו המזרחי, לפי שחבל זה השתלטו עליו בני יוסף מיד כניסתם לארץ" (אנצ"מ ערך מנשה עמ' 48).

יש להוכיח כי ספר יהושע נכתב ונחתם עוד לפני תקופת השופטים, שהרי אינו מזכיר אפילו במקום אחד את הפלשתים, הגורם העיקר והמכריע בכל ימות השופטים. בשפלה אין פוגשים יהושע ובני בריתו אלא את הענקים,  ולפלשתים אין שום זכר! לא רק יהושע, אלא גם חלקו הראשון של ספר שופטים, כפי שמציין ד"ר מייטליס:

  • ü "בספר שופטים רמז נוסף לקדמות כניסתם של בני ישראל לארץ, בפרקים הראשונים של הספר מתאר המאבק של בני ישראל בכנענים המקומיים ולאחר מכן בעמים שפלשו ממזרח: המואבים, הארמים, המדיינים העמלקים והעמונים. רק בפרק יג' בסיפורי שמשון, נזכרים הפלשתים בהרחבה (בפרק ג' הזכר אירוע מלחמתי מקומי נגד יחידה פלשתית) ובספר שמואל הם הופכים לדומיננטיים ומשמעותיים. אם יש סדר כרונולוגי מסויים בספר זה, נראה שהפלשתים הופכים לגורם חשוב בארץ ישראל בשלב מאוחר בתקופת השופטים", (לחפור את התנ"ך, עמ' 165).

כמה קל היה לשלב מלחמות בפלשתים בהיסטוריה הקדומה, לו רק היה איזה קטע בספרים אלו שהוא יציר הדמיון!

החרמה מוחלטת של הכנעני הנכבש

האם היתה התערבות בכנעני? כל התעודות העוסקות בתקופת הכיבוש, בה נכבשה רוב הארץ (שופטים א, יהושע טו סג, טז י, יז יב - יח) אינם יודעים אלא החרמת הכנעני או שימתו למס.

הגויים עליהם מדברת הנבואה מקדם כי יכשילו את ישראל ואת דתו "ואלהיהם יהיו למוקש" אינם אלא הגויים הסובבים את העם. משום שבכל מקום מפורש הדבר כי לאחר גירוש יושבי הארץ, ולאחר החרם, יש להישמר מן הגויים הנשארים אשר סביבותיכם, יהושע כג מספר כי יהושע הוריש את יושב הארץ, אך הוא מזהיר מן הגוים הנשארים, שופטים ו מספר כי אלהים גרש את האמורי ונתן לישראל את ארצו, אבל ישראל זנו אחרי אלהי האמורי, האמורי הנשאר הוא שקלקל את ישראל, אך כל זאת לאחר החרם, ולא במקום החרם. בשופטים ב הלכו ישראל אחרי אלהי "העמים אשר סביבותיהם", והגויים בהם ניסה ה' את ישראל הם "הגויים אשר עזב יהושע" - הפלשתים הצידונים החוים יושבי הארץ עד לבא חמת (ב כא). ארם צידון מואב ופלשתים (י ו).

בשום מקום לא נזכרו כמחטיאים הכנענים שבתוך השטח הכבוש. בכל המקומות הגויים המחטיאים הם צורריהם ואויביהם של ישראל (במדבר לג נה, יהושע כג יג, שופטים פרק ב פסוקים: ג, יב, יד, כא - כג. פרק ג: א - ד, פרק י: ו - ז, יא - טז). ובשום מקום אינם מן הכנענים שבשטח הכבוש, שלא נזכרו כלל כאויבים ולוחצים[5]. התורה והנביאים בכל מקום אינם מזכירים כדוגמא אלא את חטאת הגוי שהיה לפני ישראל ושהארץ הקיאתו, גם במלכים (ב יז טו) הגויים אשר סביבותיהם הם שהחטיאו את ישראל, שבני ישראל הורישום (מ"א ט כ - כה, יד כד). האמורי הושמד וישראל ירש את ארצו (עמוס ב ט), ישראל טמאו את הארץ באלילים והבלי נכר שהביאו לארצם (ירמיהו ב ז, ג א, ה יט, ח יט) השכנים הרעים הם שלימדום את עבודת הבעל (יב יד).

נשואי התערובת שאנו מכירים במקרא מן המציאות הם: שמשון לוקח אשה פלשתית, דוד לוקח אשה גשורית, שלמה לוקח אשה מצרית ונשים מואביות עמוניות אדומיות צידוניות וחתיות, (עי' מל"א י כט, כי היתה ממלכת בני חת בצפון הארץ), חירם הוא בן איש צורי ואשה מנפתלי (מ"א ז יד), אחאב לוקח צידונית, ורות היא מואבית. אין שום תערובת כנענית.

על כך שלא היתה טמיעה גזעית בישראל, יש ללמוד מהגזעים השונים שנזכרו במשך מאות שנים, הקבוצה הכנענית היחידה הנזכרת שנשארה היא הגבעונים, מכיון שהם הצליחו להוציא שבועה מיהושע בערמה (יהושע יט, ש"ב כא ב), הגבעונים שמרו על שמם ומוצאם לאורך כל התקופה (ש"ב כ ו, יהושע ט יז, ש"ב כא ב, ה, ש"ב ד ב. ושאול ביקש לכלותם "בקנאתו לבני ישראל ויהודה" ש"ב כא ב), למרות שלא ישבו בערים מסויימות, גבעון מזמן כבר נעשתה ישראלית (מ"א ג ד, בה הוקם מקדש ה') וכן קרית יערים (ש"א ו כא, ש"ב ו ב), ונתיחדו באופיים גם בימי הבית השני! (בני עבדי שלמה עזרא ג ע, ע"פ מ"א ט כ - כא. פירוש שמו של חשופא אבי הנתינים עזרא ב מג הוא שואב מים אנצ"מ ערך חשפא), זאת אף שהיו נאמנים לה' (ש"ב כ ו, והריגתם היתה חטא לשאול ולעם כולו ש"ב כא א. הם שבו עם ישראל מן הגולה לירושלים!). הנתינים נזכרים בין עשרה יוחסין שעלו מבבל ואסורין לבא בקהל (קדושין פ"ד) וזוהו כצאצאי הגבעונים (יבמות עח וירושלמי, דברי הימים ט ב - לה), הנתינים היו חטיבה נפרדת עד לתקופת האמוראים! (בבלי וירושלמי שם). הגבעונים אף לא נטמעו בכלל "הגר והאזרח" או במעמד העבדים. האם באוירה כזו יש לשער היטמעות של העם הכנעני כולו לתוך ישראל? מה גרם לשלמה לפתע לשעבד את יתר הכנעני ואת הגבעונים, אחרי דורות של חיי שלוה ועירוב דם?

הקיני שהיה קרוב לישראל נשאר ונתיחד לאורך כל התקופה כשבט בפני עצמו מחוץ לעם ישראל (שופ' ד יא, ד יז, שמואל א טו ו, א כז י, ש"א ל כט). מצאנו גר אדומי (ש"א כא ח, כב יח) גר עמלקי (ש"ב א ח יג), גר כושי (ש"ב יח), גר עמוני (ש"ב כג לז), אך אין גר כנעני!

המלחמה בעבודת הבעלים בישראל אינה מזכירה כלל את הכנעני, בדרך הטבע לו היתה היטמעות או התערבות כל שהיא היינו צריכים למצוא את הכנענים כיחידים או כקבוצות שותפים פעילים, מחטיאים, קשורים בנשואי תערובת, אך לא כן הדבר, בשום מקור או תוכחה על עבודת בעל בישראל לא נזכרת שותפות כנענית כל שהיא. הכנעני בישוב הישראלי הושמד, ועבודת הבעל יובאה מן הכנעני הנשאר מחוץ לגבולות ישראל. ירובעל הרס את מזבח הבעל בעפרה (שופטים ו כה), היו שזנו אחרי בעל ברית (ח לג), שמואל נלחם באלילות (ש"א ז ג, ח ח, יב כ), אך בשום מקום לא נזכרים כנענים כשייכים לאירועים אלו.

גם המפה הטופוגרפית מעידה כמאה עדים על החרם, חרם והשמדה טוטלית של הכנענים כדוגמת חרם יריחו שעשה רושם עוד בימי אחאב (מ"א טז לד). הארץ כולה היתה ארץ כנען בה ישבו שבעה עמים, אך אין אנו מכירים בשום מקור ערים כנעניות בכל גוש אפרים יהודה מלבד ירושלים וגזר, ונחלות זבולון נפתלי ודן, כמעט ואין ערים כנעניות, רשימת הערים הכנעניות מוצאת ערים רבות במקומות שלא הורישו, אך במקומות שהורישו אין שום עיר כנענית גדולה. כן לא נמנית בשום מקום עיר מעורבת בה דרו ישראלים וכנענים יחדיו. המקומות שלא הורשו הם משום שהישראלים לא יכלו לכבשם, ערים בצורות, או רכב ברזל.

עצם קיומו של חוק החרם בכל המקורות, מוכיח את היחס השונה לכנענים, מלחמות דמים עם הפלשתים המדינים אדום עמון ומואב וארם היו לאורך כל תקופת ההתנחלות, אך רק ביחס לכנענים קיים חוק החוצה את כל המקורות בדבר חרם והורשה מוחלטים. בתקופה מאוחרת לא היתה משמעות לכנעני, לא כמכשלה דתית, ולא כמפריע מדיני, חוק זה הינו קדום וראשוני.

אין עבד כנעני בשום מקור, התורה מבטיחה בתים מלאים כל טוב וכו' וכו' אבל לא עבדים, עבד גוי הוא מקנת כסף, ולא כבוש מלחמה. אלו היה במציאות עבד מבני כנען או מעמד כזה של עבדים כנעניים, לא ניתן היה לספר על חרם כלפי הכנעני.

"ויגרש מפניך אוייב ויאמר השמד" [6] (דברים לב) בשום מקור במקרא אין ההתישבות בארץ מתוארת כישיבה, היאחזות, וכדומה. אין לנו בעשרות מקומות אלא הורשה, השמדה, וגירוש, בשלשת הרשימות המקובלות כעתיקות ביותר נזכר "ויכו אותם לפי חרב" (שופטים א כה. יח כז. מ"א ט טז). שופטים א עוסק במקומות שהורישו ובמקומות שלא הורישו. אין כאן התישבות, אלא הורשה והחרמה.

הסבה הנתונה בספר שופטים לאי השלמת הכיבוש הוא היות רכב ברזל לכנענים, וסבה זו עצמה מעידה על כיבוש כגורם יחידי להתיישבות, יש להוכיח שרשימה זו אינה נובעת אלא מזמנה ומקומה, שהלא לאחר מלחמת דבורה נכבש העמק (ראה לעיל) וא"כ בסופו של דבר נוצח רכב הברזל.

ראה בפרק 13 על העדויות הארכיאולוגיות המכריעות של התחלפות תרבות וירידה ברמת התרבות, ממנה ברור כי לא היתה היטמעות בכנעני. מצטרפת אליהם העובדה כי גם תרבות הלחימה שהיתה בכנען נסוגה ונעלמה, הכנענים בעלי הסוס ורכב הברזל נעלמו אט אט, ובישראל לא היו עוד מאז לוחמים רוכבי סוס ולא רכבי ברזל, יהושע מעקר את הסוסים ושורף את המרכבות (יא ו) כמהו גם דוד (ש"ב ח ד), עד ימי שלמה אין אנו שומעים על חיל רכב ופרשים, וכבר הארכנו במקורות על כך בפרק 10: הלשון העברית.. בעלי החיים. הסוס נעלם מן המפה של ארץ כנען, וזה ע"י כיבוש וחרם, לא ע"י היטמעות והתפתחות מאוחדת.

גם הקשת כמעט ואינה בשמוש בישראל, שכן אינה נזכרת בשום מלחמה ממלחמות יהושע ושופטים, בני בנימין קולעים באבן אל השערה (שופטים כ טז) ודוד קולע בחלוקי אבנים (ש"א יז). לפלשתים בימי שאול יש קשתים (ש"א לא ג), אבל בישראל לא מצאנום. מלחמות שאול ויהונתן וכן דוד וגבוריו מצטיינות בגבורת חרב וחנית, למרות הבטוי "קשת יהונתן", בפועל לא נזכר שמוש סדיר בקשת במלחמות העם. ירידה זו גם היא פרי כיבוש וחרם, ולא פרי היטמעות. הדרגה הנחותה של ישראל מבחינה צבאית, שנגרמה על ידי החרם, היתה בעוכריה לאורך כל התקופה.

גם ההנהגה המדינית של תקופת השופטים שונה תכלית שנוי מההנהגה המדינית של הכנענים: בתקופת כנען, כפי שעולה מס' יהושע ומכתבי אל עמרנה (וס' בראשית) ועוד, היתה כנען מחולקת לערים מבוצרות שהיוו מעין מדינות בעלי מלכים כשכל אחד מולך על עירו בלבד, שלפעמים התאחדו יחדיו לצורכי מלחמות חיצוניות וכדו'. למן הרגע שאנו מוצאים את שבטי ישראל, חדלה צורה זו להתקיים, אין שלטון ערים, ואין ערים בצורות, החלוקה היא שבטית גזעית לפי טריטוריות רחבות, כשבראש עומדים זקני השבט, ולא מלך. אין השלטון קשור בארגון צבאי, וגם השופטים שקמו מפעם לפעם היו רק דמויות מורמות ומושיעות, אך לא היה להם בסיס שלטון קבוע. לא היו מלכי ערים, ואין בשום מקור איזו חשיבות צבאית או משפטים למלך עיר.

עצם המושג וצורת החיים של אבות ושבטים לא היה ידוע בבבל ובמצרים או ביון, רק בין שבטי ערב, וכן משותף הנביא שאינו קשור במקדש או בפולחן, בדומה לבלעם, ישנה השפעה בבלית, אבל לא כנענית, ישראל עלה מארם ותרבותו באה במקום התרבות הכנענית.

כל הנתונים האלו מלמדים אותנו כי ישראל הגיע לארץ כנען מתוך פער דתי עצום בינו לבין הכנענים, הוא הגיע כעם אחד מתוך מגמה אחת ותורה אחת המצוה: להחרים ולהשמיד את הכנענים ואת תועבותיהם. ואכן השמדה זו נערכה בצורה פלאית ובלתי טבעית, למרות היות הכנעני עם חזק ומבוסס היושב בארצו בערים בצורות, ולמרות עליונותם הצבאית הבולטת של הכנענים עם חילות הפרשים והקשתים, והנסיון הצבאי שהיה חסר לבני ישראל, תוך שנים מועטות יחסית. וזו עדות ברורה על קדמותה של תורת ישראל. ועל התהוותה במדבר סיני, ולא על אדמת ישראל.

  • ü "עובדה גלויה היא שישראל לא ירש מן הכנעני לא את תרבותו החמרית, כעדות הארכיאולוגיה, לא את שמרו המדיני (היינו מדינות עיר עם מלכים שרים ועבדים) ואף לא את מערכו הצבאי (הסוס ורכב המלחמה עי' ש"ב ח ד) היחידה הישראלית היתה השבט והמשפחה ולא העיר, וכשהגיע ישראל, זמן רב לאחר שנכחד הכנעני ובתורף הלחץ הפלשתי והעמוני למשטר מלכתי, היה היקפו של משטר זה אתני ובין שבטי. פירוש הדברים: ישראל לא נזקק להשפעה כנענית, כיון שהוא הוריש את הכנעני מלפניו", (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג', מבא).

לעם היה גם ארון ברית אחד לכל העם שייחד אותו מכל העמים[7], לאורך כל התקופה כולה מוזכר ארון ברית ה'[8], ומעשים שלמים כרוכים בו, (למשל שבייתו ע"י הפלשתים, יצאו עמו גם למלחמת רבה ש"ב יא, ומלחמת שאול בפלשתים ש"א יד), כנויו הוא בהרבה מקומות "ארון הברית"[9], ארון כשמו מכיל דבר, והארון הזה מכיל את הברית, והוא עדות ברורה על ברית עתיקה ועל מקום אחד עתיק ומקודש ממנו בא הארון. כבר בימי עלי היה הארון בודד ובעל קדושה עצמית, אות לכך שקדושתו היא משום עברו המפואר שהעניק לו אותה. כשבנו את מקדש שלמה, שלמה לא הכין ארון, ולא בנה ארון, למרות כל הפאר וההדר שיצר, את הארון העלו ממקומו שהיה מונח בו, בית פרטי, ברור כי הארון היה זכר לתקופה בה היה מרכז המקדש, ולא בירושלים. ועל כן נזכר רק עליו שהיו לו בדים - לנשיאה.

המסורת שה' מתגלה בארון המקיפה את כל ויקרא, (עי' בפרט שמות כה כב, ל ו, ויקרא טז ב, במדבר ז פט) היא נגד המציאות כבר מימי שמואל הנביא! משם ואילך לא מצאנו שום נביא שהתנבא או שמע קול מבין הכרובים.

כבר עמדנו על כך לעיל מן ההיבט החוקי, כי בתקופת השופטים אנו רואים התגלמות של סוג שלטון מיוחד במינו בהיסטוריה כולה, עם מפולג ומפורד לשבטים ללא שום מערכת מנהלת אחידה, משתייך בצורה בולטת לעם אחד ולתורה אחת (בניגוד ל'ערלים'), ושופט שיקום במקרה מקצה הארץ ישפוט את כל העם כולו. עצם קיומו של עם בצורה כזו, אינו אלא עדות על איחוד רעיוני.

  • ü "לכנענים אין גם שמץ דבר עם סיפורי הראשית של ספר בראשית, והרי אילו היתה טמיעה תרבותית, דין הוא שנמצאנה בזה. עוד לא נוצר עם שאין לו סיפורים על הראשית, והנה מצויים אתנו כיום סיפורים כנעניים למכביר על הראשית, הן בנוסח פילון מגבל והן בנוסח אוגרית, ואנו רואים כי אין מה להשוות בענין זה.. אף סיפור על מבול לא היה מעולם בכנען!!", (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג' עמ' 5, בעמ' 40 והלאה מפרט את כל המיתוסים הכנעניים, שאף אחד מהם לא חדר לישראל).

לקטע הבא: http://akadamya.fav.co.il/26992925_ב_ההתנחלות
 


[1]יש שניסו לומר כי דרישות ההורשה היו מציאותיות, ומכל שבט היה מתבקש כי יסדר לעצמו נחלה. אך כיצד יתבאר למשל הפסוק "אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון ואת אחלב ואת אכזיב ואת חלבה ואת אפיק ואת רחוב". גם דוד ושלמה בחלומותיהם הטובים ביותר לא ציפו לכבוש ארץ ענקית כזו, קל וחומר שאף אדם לא ציפה כדרישה ריאלית משבט אשר הקטן לעשות זאת. אין זה אלא דבר אלהים עתיק שהיה צריך להתגשם.

[2]האם העובדה שישראל נלחמה ב67 על ירושלים, על בקעת הירדן, על יריחו, על עזה, על סיני, על רמת הגולן, על מזרח הכינרת, מוכיחה כי לא היתה מדינת ישראל קיימת קודם? כל המלחמות המאוחרות הינם, על פי המפורש במקראות, במסגרת 'שטחים' מסויימים וידועים בהם לא הוכו כל הכנענים.

[3]"הכללתה של יזרעאל עירו הראשית של יששכר מעידה שהעמק נכלל בתחום הממלכה והוא נקרא מעתה עמק יזרעאל. ואכן החפירות במגידו ובתענך הוכיחו שערים אלו נפלו לידי ישראל במחצית השניה של המאה ה12" (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 90).

[4]בדומה לתקופות האופוריה בימינו לאחר מלחמת העצמאות ולאחר מלחמת ששת הימים. בה היה נדמה כי ארץ ישראל השלמה בידינו ו'לא נפל דבר' ממנה.

[5]אמנם התיאור בשופטים ג ה- ו אינו מפרט כי המדובר בגויים שמחוץ לשטח הכבוש, אך אין זה דומה לכל המקורות אליהם ציינו, שהם גוף הספר והרשימות העתיקות המרכיבות אותו שנכתבו בתקופת המאורעות. זהו דבר העורך, ובראיה כללית לאחור הוא מתאר את כלל החטא כהתחברות לגויים, כרגיל בספרי הנביאים. כמובן כי היו גם נשואי תערובת, היטמעות, וכיו"ב, אך אלו תופעות צדדיות הצפויות לקרות בשוליים. וכך יש להבין את הבטוי של יחזקאל (טז ג, מה) על ירושלים "אביך האמורי ואמך חתית".

[6]הכוונה כאן לארצות סיחון ועוג ועבר הירדן.

[7]"דמיון ברור (בעמים) לארון בצורה ובתפקיד אין אנו מוצאים" (אנצ"ע ערך ארון הברית).

[8]מציאותו של הארון מוזכרת: בספר יהושע שלשים פעמים, שופטים כ, ש"א ג, ש"א ד, ש"א ה, ש"ב ו, ש"ב טו (ששים פעמים), מ"א ו, מ"א ח (11 פעמים), עד ירמיה ג יט "לא יאמרו עוד ארון ברית ה'".

[9]ארון אשר שם ברית ה' אשר כרת עם אבותינו (מ"א ח), אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הנח שם משה בחרב אשר כרת ה' עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים (מ"א ח). ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים (ש"א ד ד), ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (ש"ב ו ב) ארון ברית האלהים (שופטים כ).

"הצירופים אהל העדות ומשכן העדות רומזים בבירור לשני לוחות העדות שנשמרו בארון העדות שבקדש הקדשים" (אנצ"מ ערך משכן ה' עמ' 533).

חזרה


-